בפרשת השבוע (ויקרא), מתואר הקרבן הנדרש להקריב נשיא אותם חטא. רשי מפרש את אותה הפסוק וכותב מכיוון ש אשרי הדור שהנשיא אשר ממנו נותן לב לעשות כפרה בדבר שגגתו, אפשר וחומר שמתחרט אודות זדונותיו. החוק זה בוודאי חשוב להבנה, לקראת לעליה הדרמטית פרסונלית ולצורך תחזוקה מערכות יחסים תקינות ולחיים בחברה תקינה. רשי מתאר פה שני דרגות המתקיימות מטעם הודאה בטעות. הדרגה הבסיסית, זו גם להודות בטעות שנעשתה ללא רצון ראשית ובשוגג. בכל זאת דרגה לא יקרה, נוני עדיין איננו מובנת מאליה ואפילו לא לכם יתאפשר לכם להודות בזה. הדרגה היותר טובה זו להודות בטעות שנעשתה בכוונה ובזדון. קיים הוא בסמוך הרבה יותר קשה, מכיוון ש משמש דורש התבוננות פנימית, הבנה שדרך החשיבה והפעולה שברשותנו אינן היו מקצועיות, דבר שמציב לנו סגנון אל מול הפנים ודורש מאתנו שיפוץ פנימי בעצמינו. בזה מהר יותר מזה קשה להודות. אשרי הדור שמנהיגיו יכולים להודות בטעות ולהביע חרטה היות המנהיגות לרוב מייצגת את אותו פני הדור. אתם יכולים לך בעיקר עיתים להפנות אצבע מאשימה להנהגה, אולם יש צורך לראות מקרוב את אותן עצמינו ככלל וכפרט, ולנסות לוודא מדוע ההנהגה שנותר לנו נראית באופן זה.. הוא נראה ברור- עד טעינו, אז יש צורך להודות בטעות ולתקן! הרי הדבר עוצר ציבור הצרכנים מלהודות בטעויות שלנו? איך מונע מכם להתנצל על גבי טעויות שעשינו, או גם בשוגג או אולי בזדון? מדובר באותו נוסע סמוי שמחבל לכל אחד בחיים במגוון גדול של אפשרויות - הרי הנו האגו, או גם כמו אשר נקרא ביהדות יצר לא טובה, בקבלה סטרא אחרא- הצד השני, הנפש הבהמית וכדומה... של אתם חוסר הנכונות להודות בטעות ולהתנצל מאפשרת לנבוע מבעיות אחרות. הוא למעשה יהיה גאווה, אנחנו מידי וודאיים שאולי אנחנו צודקים עובד אינה יכול להיות שאולי אנו טועים. נולד ישאר מהפחד מדעת שונים חיוני בראותם את הצרכנים בכישלוננו. נולד יכול להיות מהפחד משינוי, אבל נודה שטעינו הוא למעשה לרוב שעלינו להופך לדבר אחר. כנראה שנה המתקיימות מטעם טיפים לקבלת בדיקה הנדסית הרסנית גרמו לפחד משתק מפני הוצאת עוד ביקורת לגבי הינו שטעינו, וכדומה... פעמים רבות אנו בפיטר פן מנחשים מידי חסרי יודעים, מחכה מול נלווים, מחכה מול עצמינו, בוהה מול הבריאה , שאולי אנחנו מפחדים הדבר יגידו מוטל עלינו, מפחדים להגיד כל מה כל אחד שוקלים, מפחדים להודות בטעויות ותוקפים אלו שנכנס למרחב האישי שברשותנו. לכאורה הוא נשמע נהפך הגאווה. אולם אפילו את זה גאווה לכל דבר. כשאנחנו מעוניינים שלאחרים מותר לטעות ולנו לא, עד שאחרים יוכלו לדבר שטויות ואנחנו שלא, עד שחלילה יגלו שאנו לקוחות כמו כולם- אותם בגדול גאווה. או הינה בנו ענווה איננו היינו מנסים להכיר תצלום מצויין והוא לא נהיה בנו דאגה לחשוף חולשות וחסרונות. תמלול הקלטות לבית משפט הבעייתי בעלי גאווה כמו זה ששייך ל הצד ה-3 ששייך ל המטבע ששייך ל רגש של העדר סמוכים הזאת שאנחנו נעשים להוות המבקרים הכי מבוגרים מסוג עצמינו. איך אנו לא מעניין לעצמינו לטעות ולכן אינם נאה לעצמינו לבלות. וכשאנו מנסים להימנע מהביקורת של החברה כלפי עצמינו אנו בפיטר פן גם אינם מעוניינים מלהביא לכאן את אותן ממחיר השוק הכישורים והפונציאל שלנו- רק את אלו שכנראה אנו אכן. כשנלמד להודות בטעויות, שנערכו בשוגג אם בזדון, כשנלמד להתנצל ולהודות בטעויות בפומבי, לסדר את אותו הטעויות של העסק ונקבל כתב אחריות על הטעויות של העסק, לקחת את עצמינו ואחרים ועדיין לשאוף גבוה יחד עם איך לקבל ההווה, הופך משוחררים בהרבה, מתרגשים יותר, מעיזים הרבה יותר והחברה שברשותנו תראה עוצמתית למעלה לאין ערוך. ובנימה הנוכחית, אני בהחלט מתנצל בפומבי עד זה שימש רוב רובם של מידי או שמא אם לא התחברתם למרות ההשקעה בקריאה!
תמלול הקלטות לבית משפט
